המדריך
עיתון עיצוב  
 
 
roller

d

גיפ 3

אוריין

d

domus

domus

גיפ 4

domus

d

גיפ 14

d

d



d

d

d



d

domus

d

     
חושך בעיניים במסעדת פופינה

פופינה משדרת באז אירופאי מעודכן, עם יכולות ישראליות, במובן הרע של המילה


גיורא אוריין

חלל המסעדה של פופינה, מסעדה הממוקמת במבנה ישן בנוה צדק, מושקע מאד בעיצובו (גדי צחור) ומשדר תחושה נעימה ומפתה, המלצריות לובשות מדי שרות בשחור לבן חמור סבר והן נתונות למרותם של מנהלים ואחראים רבים שמפטרלים מסביב ומשגיחים בעין בוחנת שהכל יתנהל כשורה. לכן, ציונה ואנכי היינו אמורים לצאת משם אתמול בערב, אחרי הארוחה, מדושני עונג ולהפליג מחובקים לעבר הירח שהאיר את השכונה הרומנטית. אחרי עשר דקות של ישיבה במסעדה, כשברקע המעוצב בסגנון רטרו מנגן שיר ישן של הביטלס, נזכרתי בהופעותיה הראשונות של הלהקה בשנות ה-60, בפני אלפי מעריצים צורחים שאף אחד מהם לא באמת מאזין ללהקה, אלא הם בעיקר שם בכדי לחזות בתופעה. הקשר בין החזות המתעתעת והבאז שהמסעדה מצליחה לשדר - ובין מה שהלקוחות מקבלים, מקרי בלבד. את הביטלס לפחות הצליחו לראות אם לא לשמוע, בפופינה אי אפשר היה לשמוע הרבה בגלל הרעש וגם לא לראות מאום, בגלל הפסקת החשמל שהיכתה את המקום, בדיוק כשישבנו בה בכדי להכיר אותה ולהתאהב. מה שהפך את הביקור לסוג של בליינד דייט.

בינתיים עד שנהיה לנו חושך בעיניים, גילינו שלמקום יש עיצוב נכון – אבל אין בו תכנון נכון. בדיוק מה שמוציא שם רע למעצבים ומדמה אותם לדקורטורים- סטייליסטים ולא למתכננים האחראים של ההתנהלות הנכונה של המסעדה: המון לבנים "עתיקות" בקירות, כמו שצריך להיות כיום. פעם בכל מקום עדכני הייתה חייבת להיות שנדליר מקריסטל, כיום חייבים להיות בו לבנים עתיקות בנוסח מנזר בטוסקנה, גם אם הוא במבנה היי-טק עטוף בקירות מסך של זכוכית ואלומיניום. הייתה גם תאורת לדים, גם בעיצוב רטרו. אבל יחד עם זאת, במטבח הפתוח שבמרכז המסעדה, שמסתבר שעמד גם במרכז הקונצפט שלה, טיגנו ובישלו והאוויר היה מלא בעשן צורב בעיניים ובריחות עזים. אם התלבשתם יפה ואתם מריחים טוב כשהגעתם למסעדה, תצאו ממנה – כמונו אתמול, עם עיניים אדומות וצורבות (שעות אחר כך) וספוגים בריח של דגים ומסריחים כמו טבח אחרי משמרת עבודה. שלא לדבר על האקוסטיקה שלא שמעו עליה במקום ולכן גם לא שמעו אותה, והמקום המה כמועדון צעירים רועש ועולץ.
המדים המוקפדים של המלצריות העידו על מיומנות השרות שלהן ומקצוענותן, בדיוק כמו הקשר בין הכיפות על ראשי אלה הממלאים את מסדרונות בתי המשפט, לבין מעשים טובים. כל שאלה ששאלנו את המלצרית ("מה מחיר הלחם" למשל), היא עזבה אותנו בכדי לשאול ולחזור עם תשובה. הבעיה הייתה שזה היה בערך אחרי כל שאלה. הסתבר שהיא די ותיקה במסעדה אבל "מה אני יכולה לעשות, אני לא מצליחה לזכור דברים". הבעיה הגדולה יותר שהתגלתה לנו כאן, זה שהזיכרון שלה כל כך קצר, עד שהיא הייתה שוכחת לחזור אלינו עם תשובה לשאלותינו ובשלב זה הפסקנו לאתגר אותה בשאלות בכדי שהיא לא תנטוש אותנו, אבודים בעשן המתאבך מסביב ותסיים סוף סוף לקחת מאיתנו את ההזמנה.
עכשיו לאוכל. אבל אז בעודנו מחכים לאוכל, נותק החשמל ועל המקום נפלה עלטה.

מתחיל להיות הזוי - ומיוזע

כיאה למסעדת שף, התפריט בפופינה מאד יצירתי ומחולק למאכלים בכבישה, אידוי ואפייה. היו שם קרם כרובית, דלעת ארומטית, אבקת זיתי טאסוס וגם קוביות ג'ין וטוניק. אבל לא הייתה שם ולו מנה אחת צמחונית. אז אם להיות טרנדי, אז למה לא עד הסוף? צמחונות זה לא טרנד היום? לא מגיעה לצמחונים אפילו מנה אחת, בתחתית התפריט, כמו מנת ילדים? המלצרית הלכה כדרכה לשאול וחזרה עם הצעה – להגיש לי את המנה של פילה וטורטליני, רק עם טורטליני ובלי הפילה. ובעקרון, כך היא אמרה, אפשר להגיש כל מנה רק עם התוספות ובלי הנתח שבשבילו התכנסנו. הטורטליני שאכלתי (70 ₪) היה טורטיליני. הרגשתי כמו מי שאוכל את פרוסות הצ'יפס והחסה, שאמורות ללוות מנת סטייק עסיסי. מנת הלבראק השלם של ציונה היה טעים מאד, אפילו יותר מהתוספות שנילוו אליו. את המנות עצמן לא ראינו, רק טעמנו, כאמור מפאת הפסקת חשמל, שארכה לפחות 40 דקות. בשלב זה הצוות גילה תושייה והניח על כל שולחן נרות רומנטיים. אלא שהבעיה האמיתית הייתה המיזוג המושבת והחום שהחל מבשל את הסועדים, שישבו בעלטה, אפופי עשן, מזיעים מחום ומשתדלים לפרגן למאמצי העסק להמשיך עסקים כרגיל. הצוות רב התושייה הוציא עתה מאווררים גדולים ופיזר אותם ברחבי המסעדה. אלה היוו מצד אחד הקלה והשיבו את רוחנו, מצד שני כיבו את הנרות הרומנטיים ונשפו את עשן המטבח היישר לפרצופינו.
בכדי להיות הוגנים, נספר גם שמנהל המקום הציע לנו קינוחים על חשבונם ובנימה מתנצלת אמר: "טוב, סך הכל זו חוויה". חווינו כל מיני חוויות במסעדות בעולם, אפילו אכלנו פעם במסעדה צפה בימה שורצת קרוקודילים בפלורידה, אבל מהחוויה בפופינה, נודה, פחות נהנינו. לידנו ישבה כל אותו ערב משפחת תיירים מלונדון ועד מהרה התיידדנו, כמו שקורה לשותפים לחוויות דרמטיות, כמו נוסעים במטוס חטוף או שכנים במקלט באזור מופצץ או מוכה אסון. ציונה אפילו באה ממשפחה בריטית וכך בתחילת הערב, כשעוד ראינו אותם ולפני שהם הפכו לצללים כמו בסיאנס, פיטפטנו על אוכל, מסעדות, שפים ידועים בעולם והם סיפרו על רצונם להתוודע למטבח הישראלי ולסצנת המסעדות התל אביביות. סיפרו שהם ברחו מגל החום שמעיק עתה על בריטניה. בריטים כמו בריטים, הם שמרו על רוח ספורטיבית ומבודחת לאורך כל הארוחה. אבל בשלב הזה של המאווררים, התעשתה התיירת המותשת, הזדקפה וקראה בקול רם למנהל המשמרת: "סליחה, לפני שאנחנו נחנקים מהעשן, אנחנו יכולים לקבל חשבון ולברוח מפה?". ולנו שהבטנו בה מופתעים אמרה: "הבנתי שבישראל חייבים להיות 'דוגרי'".
כשאתם יוצאים ממסעדה אתם לרוב שופטים אותה כשאתם מחליטים אם לחזור אליה שוב בעתיד. יש כאלה שאתם מחליטים לא לחזור אליהן לעולם ואף להזהיר אחרים לא להכנס אליהן. אבל מסתבר שיש גרועות מהן – כאלה שאתה נשבר ובורח מהן באמצע הארוחה. 


לכתבה זו התפרסמו 2 תגובות תגובה לכתבה
1. hi from barcelona (לת)
hello (06/08/2013)
2. wholesale bags
תגובה לכתבה חושך בעיניים במסעדת פופינה wholesale bags http://www.googletest.com
wholesale bags (19/03/2014)

          חושך בעיניים במסעדת פופינה



חושך בעיניים במסעדת פופינה



 

דינה שהם // עיצוב תקשורת חזותית        בניית אתרים // QualityNet        כל הזכויות שמורות // מתחמי עיצוב בע"מ