מסרטי הבורקס ועד הפסטיבלים הבינלאומיים: מסע בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי
איך התפתח הקולנוע הישראלי מסרטי תעמולה ציוניים, דרך הקומדיות העממיות של שנות השבעים ועד ההכרה הבינלאומית של העשורים האחרונים.
הקולנוע הישראלי הוא מראה של החברה הישראלית. לאורך העשורים הוא שיקף את החלומות, את המתחים, את הפצעים ואת ההומור של מדינה צעירה שמתמודדת עם שאלות של זהות, מלחמה, הגירה ושייכות. מסרטים שנועדו לגייס תמיכה בפרויקט הציוני, דרך קומדיות עממיות שהפכו לקאלט, ועד יצירות שזכו בפרסים בפסטיבלים החשובים בעולם, הדרך הייתה ארוכה ומרתקת. בכתבה הזו נצא למסע קצר בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי, ונכיר את התקופות ואת היצירות שעיצבו אותו.
הראשית: קולנוע בשירות החזון
בשנים שלפני קום המדינה ובעשור הראשון לקיומה, הקולנוע המקומי היה בעיקר כלי לתעמולה ולחינוך. סרטים תיעודיים ועלילתיים הציגו את החלוצים, את ייבוש הביצות, את הקיבוצים ואת בניית הארץ. המטרה הייתה לגייס תמיכה ותרומות מיהדות העולם, וליצור דימוי של הישראלי החדש: חזק, עובד אדמה, אמיץ.
הסרטים האלה, גם אם הם נראים היום פשטניים, הם תיעוד חשוב של התקופה. הם מלמדים אותנו איך החברה ראתה את עצמה, או לפחות איך רצתה להיראות. בשנים האלה גם הוקמו האולפנים הראשונים ונוצרה תשתית בסיסית לתעשייה.
שנות השישים והשבעים: עידן סרטי הבורקס
בשנות השישים והשבעים התפתח ז׳אנר ייחודי לישראל, שקיבל את הכינוי סרטי בורקס. מדובר בקומדיות ובמלודרמות עממיות, שעסקו לרוב בפער בין עדות המזרח לאשכנזים, בין עשירים לעניים ובין ותיקים לעולים חדשים. הסרטים האלה היו פופולריים מאוד, משכו קהל עצום לאולמות והפכו כמה מהשחקנים שלהם לכוכבים לאומיים.
אחד הסרטים המזוהים ביותר עם התקופה הוא סאלח שבתאי של אפרים קישון, שעסק בעולה חדש ובהתמודדות שלו עם הבירוקרטיה הישראלית במעברה. הסרט זכה להכרה בינלאומית והיה מועמד לפרס האוסקר. סרטים רבים נוספים מהז׳אנר, כמו קומדיות על חיי השכונה ועל זוגות מעדות שונות, הפכו לחלק מהזיכרון התרבותי המשותף, ומשודרים עד היום בטלוויזיה.
במשך שנים רבות נטו המבקרים לזלזל בסרטי הבורקס, וראו בהם קולנוע נמוך וסטריאוטיפי. בעשורים האחרונים התפתח דיון מחודש בהם, וחוקרים רבים רואים בהם ביטוי חשוב לחוויה של קבוצות שהודרו מהשיח המרכזי, ולמתחים החברתיים של התקופה.
הקולנוע האישי והפוליטי
במקביל לסרטי הבורקס, צמח בשנות השישים והשבעים גם זרם של קולנוע אישי ואמנותי, שהושפע מהגל החדש הצרפתי ומקולנוע האוטר האירופי. במאים צעירים ביקשו לספר סיפורים אינטימיים, על בדידות, על אהבה ועל חיי העיר, הרחק מהגיבור הציוני ההרואי.
בשנות השמונים, אחרי מלחמת לבנון הראשונה, הקולנוע הישראלי הפך פוליטי וביקורתי יותר. סרטים עסקו בכיבוש, ביחסים בין יהודים לערבים, בשירות הצבאי ובמחיר של המלחמות. זו הייתה תקופה של חשבון נפש, והקולנוע היה אחד המקומות המרכזיים שבהם הוא התנהל.
שנות האלפיים: הפריצה לעולם
נקודת מפנה משמעותית הייתה בתחילת שנות האלפיים, עם חקיקה שהגדילה את התמיכה הציבורית בקולנוע והקמה של קרנות לעידוד היצירה. התקציבים, אמנם עדיין צנועים, אפשרו לדור חדש של יוצרים להפיק סרטים מקצועיים יותר, והתוצאות לא איחרו לבוא.
סרטים ישראליים החלו לזכות בפרסים בפסטיבלים החשובים בעולם. ואלס עם באשיר, סרט אנימציה תיעודי של ארי פולמן על זיכרונות מלחמת לבנון, זכה לשבחים רבים ולפרס גלובוס הזהב. לבנון של שמואל מעוז זכה באריה הזהב בפסטיבל ונציה, ופוקסטרוט שלו זכה שם בפרס חבר השופטים הגדול. סרטים ישראליים נוספים היו מועמדים לפרס האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר, והפכו את הקולנוע הישראלי לנוכח קבוע בזירה העולמית.
במקביל, הקולנוע המקומי נעשה מגוון יותר. יוצרים מהפריפריה, יוצרות נשים, יוצרים ערבים ויוצרים מהציבור הדתי והחרדי הביאו סיפורים חדשים ונקודות מבט שלא נראו קודם על המסך.
נושאים חוזרים ומאפיינים מקומיים
מי שצופה ברצף בקולנוע הישראלי יזהה כמה נושאים שחוזרים שוב ושוב. הנה כמה מהבולטים:
- המלחמה והשירות הצבאי, והמחיר האישי שהם גובים.
- המשפחה, על המתחים, הסודות והאהבה שבה.
- ההגירה והעלייה, והחיפוש אחר בית ושייכות.
- היחסים בין יהודים לערבים, ובין קבוצות שונות בחברה.
- הדת והחילוניות, והמפגש ביניהן.
לצד הנושאים, יש גם סגנון: קולנוע ישיר, לעיתים מחוספס, עם שחקנים שנראים כמו אנשים אמיתיים ועם הומור שמופיע גם ברגעים הכואבים ביותר.
איפה לצפות ואיך להתחבר
למי שרוצה להכיר את הקולנוע הישראלי לעומק, יש היום יותר אפשרויות מאי פעם. סינמטקים ברחבי הארץ מקיימים הקרנות של סרטים ישראליים קלאסיים וחדשים, לעיתים בליווי שיחות עם יוצרים. פסטיבלי הקולנוע המקומיים מציגים את מיטב היצירה החדשה. שירותי הסטרימינג והספריות הדיגיטליות של הגופים הציבוריים מאפשרים לצפות בסרטים רבים מהבית.
הקולנוע התיעודי: כוח ישראלי מובהק
לצד הקולנוע העלילתי, ישראל ידועה גם ביצירה תיעודית ענפה ואיכותית. במאים ישראלים יצרו סרטים תיעודיים שעוסקים בהיסטוריה, בפוליטיקה, במשפחה ובזהות, ורבים מהם הוצגו בפסטיבלים בינלאומיים ובערוצי טלוויזיה בעולם. הקולנוע התיעודי הישראלי מצטיין בגישה אישית ובאומץ לעסוק בנושאים כואבים, לעיתים מתוך ההיסטוריה המשפחתית של היוצרים עצמם. פסטיבלים ייעודיים לסרטים תיעודיים וקרנות תמיכה מיוחדות עזרו לתחום לשגשג, וכיום הוא נחשב לאחד מהענפים החזקים של התעשייה המקומית.
מי שרוצה להתחיל, יכול לבחור סרט אחד מכל תקופה ולצפות בהם לפי הסדר. כך מקבלים תמונה חיה של השינויים שעברו על הקולנוע ועל החברה הישראלית לאורך השנים.
לסיכום, הקולנוע הישראלי עבר דרך ארוכה, מסרטי תעמולה ציוניים, דרך הקומדיות העממיות של עידן הבורקס ועד להכרה בינלאומית בפסטיבלים הגדולים. הוא משקף את החברה הישראלית על כל המורכבות שלה, ומזמין את הצופים לראות את עצמם ואת שכניהם מזווית חדשה. שווה לחזור לקלאסיקות, ולא פחות מזה, לעקוב אחרי היצירה החדשה.
